<h1>סידור רבינו שלמה ב"ר שמשון מגרמייזא</h1>
<h2>דף ו.</h2>
ולענין מחיצה של שבת, צריך ליהיות גבוה עשרה טפחים.
מי ששכח מלבושו בחצר אחרת, אינו יכול לשלוח בשבילו להביאו, אלא ילך עצמו במקום שהמלבוש שם וילבישינו.
<h2>דף יב:</h2>
יקום פורקן. כבר אמרנו סדר תפילות בבבל התקינו, ותיקנו לאומרו בלשון ארמית, כדי שיבינו הכל שמתפללין על חיי בעלי תורה, ויתנו לב לעסוק בכל התורה.
וששאלתם שמן שנדרו להדליק אותו בבית הכנס', מהו שיהו קורין לאורו בתלמוד, כשאסרו חכמי' לקרות לאור הנר בשבת, לאו משו' קדושה אלא שמא יטה וכמעשה דר' ישמעאל, אבל בחול מותר לקרות לאורו (הנר בשבת) בין בתלמוד בין בכל צורכיו. וא"ת, הא דקאמ' לעיניין חנוכה [שבת כ"ב ע"א] אמ' רב אסור להרצות (ישבות) [וכו'], ומסקינן שמעתא שלא יהו מצות בזויות עליו, והתם מצוה להדליק נר חנוכה, והכא לנהורא מכוין להרבות מאור בבית הכנסת הילכך מדליק וקורא.
<h2>דף יז:</h2>
על שכונת הבאר שנקראת על שם ישראל, ונפלו מחיצותיה, ושכרו הקהל את הפועלים לתקנה, ואירע שתיקנוה בשבת, והשיבו רבותי' ר' שמו' הכהן ור' יצחק בר' משה כי האי גוונא מקבלי קיבולת איסור, ואפי' התחילו במים קודם השבת אסור, כ"ש דקא אתחילו בשבת, ולא דמי להא בכולן מתירין בית הלל עם השמש, דהתם קאמ' במלאכה דמטלטלא וקא עביד לה גוי בגוי, לא נראה לעינים, וליכא חילול השם ולא נפיק מינה חורבה. אבל הא דאמ' [שבת קמ"ו ע"ב] דכל מה שאסרו חכמי' מפני מראית עין אפי' בחדרי חדרים אסור, היינו בבית ישראל. וכן דבר' רבי' ר' שמו' בן רבי' דוד הלוי מהאי טעמ' לא ישכיר אדם מרחיצו לגוי מפני שנקראת על שמו וגוי עושה בו מלאכה בשבתות ובימי' טובי', וכ"ש הכא דקא עביד גוי ממש מלאכה לצורך ישראל. וכן וגם רבי' יצחק בר' יהוד' ז"ל נ"ע השיב לנו כך, שאסור ליתן לגוי שיעשה ביניין לישראל בחולו של מועד וכ"ש בשבת, אע"פ שהקדים קודם שבת, וגם ר' יהוד' בר' יצחק נ"ע דקדק, וגם אחי השיבוני על כך, ומצאו שניהם ראייה במי שהפך את זיתיו [מו"ק י"ב ע"א], אמ' שמו' מקבלי קיבולת בתוך התחום אסור, חוץ לתחום מותר וכו', אמ' רב משרשא (לכי מציא) [וכי ליכא] מתא ומ[ק]רבא להתם, נמי לא אמ' מותר אלא בשבתות וימים טובי' דלא שכיחי אינשי דאזלי מדוכתא לדוכתא, דאיכא איסור תחומין וליכא דאזיל להתם, אבל בחולו של מועד דשכיחי אינשי דאזלי מדוכתא, וקא חזו מלאכה דישר' ביד גוי אסיר, וכ"ש הכא בבאר דקיימא ברשות הרבים, דכולי עלמ' אזלי ויתייבי וקא חזו, איכא חילול השם, וחס ושלו' [שלא יפוק לא] חורבא ולא קול[א] בחומרי שבת, ולהכי (לא, ואי) לא שפיר ולא אריך ומאן דציית להוי בריך. ועוד בוורמישא היה מעשה, ששכר ר' שמעון בר' דוד את הגויים בקיבולת, ונתעסקו בחול במלאכתו, ובשבת עשו חוץ לעיר שתי אבנים משקוף ומזוזות, ולמחר קידש את השם לעיני הגויים, וכיתת אותם אבנים כאבני גיר מנופצות שלא יצלחו עוד לכל מלאכה ואישרוהו הכל וברכוהו.
<h2>דף יח:</h2>
גוי שבא אצל ישראל ערב שבת עם [חשיכה], ומבקש להשאיל כלים שבבית, שצריך לעשות בהן מלאכה בשבת, מותר להשאילו מבעוד יום, כמו ששנו חכמים בית שמאי אומ' לא ימכור אדם חפצו לגוי, ולא ישאילינו ולא ילונו ולא יתן (לא) לו במתנה, אלא עד שיגיע לבית[ו] [ובית] הילל אומ' כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה, ר' עקיבא אומ' כדי שיצא מפתח ביתו, אמ' ר' יוסי בר' יהודה הן הן דברי ר' עקיבא הן הן דברי בית הילל. הלכה כמותו דאמ' משיוצא מפתח ביתו של משאיל, אף כאן שהיה שהות בחול אפי' שעשה בהן מלאכה בשבת מותר, ואי קשייא לך אותה ששנו חכמי' אין נותנין [חיטים] לתוך ריחיים של מים אלא כדי שיטחנו מבעוד יום, ואמרי' מאי טעמ', אמר רבא מפני שמשמיעות את הקול, אמ' ליה רב יוסף ולימא מר משום שביתת כלים, דתניא ו[ב]כל אשר אמרתי (לכם) [אליכם] תשמרו, לרבות שביתת כלים. אמר ליה ההוא דבית שמאי היא דאמר רב אושעיא אמ' רב יוסי מאן תנא שביתת כלים בית שמאי, דאי בית הילל מישרא שרי. שעמדה הלכה, שמותר להשאיל כלים לגוי כדי שיהיה שהות ביום כדי שיטלנו ויוציא מפתח ביתו, כבית הילל וכפירש ר' עקיבא את טעמו.
<h2>דף כב.</h2>
[מקץ שנתים ימים, שמאל נר תדליק ימין מזוזה, זהו [גי'] של שנתים].
<h2>דף כג.</h2>
ולילה הראשונה מברך על הנר ב"א יי' אלה'ינו מלך הע' אקבו"ץ להדליק נר של חנוכה. והיכן ציונו מן זכור ימות עולם בינו שנות (ל)דור ודור, שאל אביך ויגדך וגו'. בזה הפסוק יש י"ג תיב', והקריאה [הרי] י"ד, וכן י"ד תיבות יש בברכה זו. ושעשה ניסים ושהחיינו, והרואה שתים ניסים ושהחיינו. ומצאתי בשם רבי' יצחק בר' יהודה שאמר בשם ר' יעקב דלא הוזקקה ברכה זו אלא למי שלא הדליק או ליושב בספינה. מיכאן ואילך שתים להדליק והרואה אחת ניסים.
<h2>דף כד.</h2>
יעלה ויבוא כולהון קיימי מזכרונינו לפניך ופוקדינו, כלומ', יעלה זכרונינו ופיקדונינו לפניך, וכן ויבוא זכרונינו לפניך, וכן כולם.
<h2>דף כד:</h2>
דאמרי יום טו' שחל להיות בשבת ש"צ היורד לפני התיבה אינו מזכיר של יום טו', ואמרינ' בסיפא, משום סכנה. וששאלתם מאי סכנה, שבשנים קדמוניות היו מזיקין מצויין בערבי שבתות, ובשעה שהיו גומרין תפילת ערבית אין בודקין כולן לבתיהן, ויחיד הנמצא בתפילה היה ניזוק, לכך תיקנו ברכה זו מגן אבות בדברו, שהיא אחת מהן, שבעו(עו)ד ששליח ציבור אומרה, הכל גומרין והולכין ביחד, ואין באין לידי סכנה, וזהו טעם הדבר.
ואו' ש"צ ברכה אחת מעין הברכות שבע. מגן אבות בדברו, כנגד מגן אברהם. מחייה במאמרו, כנגד מחייה המתים. והאל הקדוש שאין כמוהו, קדוש, כדכת' [ישעיה ה'] האל הקדוש, המניח לעמו, היא ברכת השבת. לפניו [נעבוד] ביראה, היא ברכת עבודה, ונודה לשמו בכל יום תמיד מעין הברכות. אל ההודאות, אזכרת ברכת מודים. מעין הברכות, כלומ', בכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו [ברכות מ' ע"א] בחול ברכת חול בשבת מעין שבת. אדון השלום, ברכת השלום, הרי מעין ז' ברכות. מקדש השבת ומברך שביעי, אינו מעין ז' ברכו', אלא הפסוק אומ' ויברך ויקדש אותו. מדשני עונג, וקראת לשבת עונג [ישעיה נ"ח]. זכר למעשה בראשית, כדכת' זכור את יום השבת וגו' עד כי ששת ימים עשה וגו', שציוה הקב"ה את השבת לקדשו, כדי לזכור בו מעשה בראשית שברא את עולמו. ותיקנו ברכה זו לאומרה משום דשכיחי מזיקין בליליא זה, ואם איחר אדם לבוא לבית הכנס' שיסיים תפילתו עם הציבור ויצא עמהן, ולא ישאר לבדו ויהיה ניזוק. ואם חל ראש חודש או יום טוב בשבת, אין צריך להזכיר לא ראש חודש ולא יום טוב במגן אבות בדברו, אלא מקדש השבת (גמרתא) גרידתא.
וגם במה מדליקין תיקנו נמי מפני טעם זה. ועוד תיקנו בו שיהיו פסולי פתילות ופסולי שמנים שגורים בפי כל אדם ויזהרו בהם. והאומרי' שלא לאומרו ביום טוב שחל ליהיות בערב שבת, מפני עשרתיו ועירבתיו ויום [טוב] לאו בר מעשר ועירוב הוא. (ו)איני רואה טעמם, כי שאנו אומרים אותו בכל ערב שבת בחול, באותה שעה שאנו אומרים אותו לאו זמן הדלקה ועישור ועירוב הוא, שכבר קדש היום, ואפי' הכי אנו אומר' אותו כדי שיהיה נזכר לשבת הבאה, הכא נמי ביום טוב לא שנא. ואני הסופר שמעתי שאין נרא' טעמן, שאפי' במקום שאין מעשרין [אעפ"כ אומרים] אותו, לפיכך לא שנא לאומרו בין בערב שבת ובין ביום טוב. וא"ת, מאחר שאין מעשרין למה אומרי' אותו, כמו כן תמצא בהבדלה במוצאי יום טוב אפי' באמצע השבוע, אנו אומרי' מששת ימי המעשה, וליכא מששת ימי המעשה, ואמרי' סדר הבדלות הוא מונה, כך אומר במה מדליקין ביום טוב סדר קדושות הוא מונה כ"ש.
<h2>דף כה:</h2>
והמדליק נר של שבת צריך לברך, מה טעם כיון דחובה היא, דקאמרינ' נר בשבת חובה, דאמר רב יהוד' אמ' שמואל הדלקת נר בשבת חובה היא, אסמכוה רבנ' אקרא [איוב ה'] וידעת כי שלום אהליך, [להלן ל"ד ע"א] ומצינו במק' שאי אפשר נדחות מצות אחרות מפניה, דאמר רבא [לעיל כ"ג ע"ב] נר ביתו [ונר חנוכה נר ביתו] עדיף, משו' שלום ביתו, נר ביתו וקידו' היום נר ביתו עדיף משו' שלום ביתו, וחייב לברך להדליק נר של שבת. וא"ת היכן צונו מדרב אויא ורב נחמן בר' יצחק.
<h2>דף לח:</h2>
מצאתי בתשובות של רב נחשון גאון טומנין בתנור, שהקשיתם האיך טומנין, והתניא כוותיה (דחמיר תנור מדירה דאבי דבאי) דאביי דתנור שהיסקוהו בקש וגבבא אין סומכין לו, אין צריך לומ' על גבו, ואין צריך לומ' מת[ו]כו ואין צרי' לומ' בגפת ובעצים. ואע"ג דתניא כוותיה דחמיר תנור (מידירה) [מכירה] דאפי' בקש ובגבבא אסור להטמין בו, הני מילי בתנור דנחתומין, אבל בתנור דידן [כ]כירה דנחתומין דמי ומותר להטמין בו, מותר להטמין בכירה, דקאמרי' באידך פירקין [ב"ב כ' ע"ב] לעינין נזקין ותנור דידן ככירה דנחתומין דמי שרי להטמין בו.
<h2>דף מב:</h2>
ומליגת הראש וגדי ועוף במים רותחין. וסותמין דבריכם ולא פירשתם מה הוצרך לכם לשאל, אם ביו' טו' ואם בחול. אם ביום טוב מותר, שנ' אך אשר יאכל לכל נפש, ושנינו [ביצה ל"ד ע"א] מולגין את הראש ואת הרגלים ומהבה[ב]ין (אותו) [אותן] באור, וזו הלכה היא. ואם בחול הוצרך לכם לשאול, משו' איסור והיתר שאלתם, מי שמבקש למלוג כן יעשה, ירתיח מים ביורה וישפכם על הגדי, או ישפוך מים רותחין בכלי אחר ויתן את הגדי לתוכו, אבל לא יתן את הגדי לתוך יורה רותח. ואם נתנו יש כאן משום חלב ודם (ואיסור) [ואסור], מפני שהלכה אחת היא בישראל, כלי ראשו' מבשל, ונעשה כמו שנתבשל חלבו ודמו בו ובדבר זה יום טו' וחול שווין. כך מצאתי אני אברהם בתשובות של אנשי ארץ ישראל עליהם השלום.
<h2>דף מח:</h2>
וזה מקום אחר. ומה שסותמין התנור בשבת, רבינ' ר' יהודה היה קפיד בדבר, חד מפני טילטול של סתימה, וחד משום סתירת ביניין, אבל שמעתי מורי ר' אל[י]קים מנהגו של ר' הגדול ר' יצחק בר' יהוד', בתחילה היה גורף את (הכירי') הכיריים שלה [ואח"כ] היה סותם בלבד, או בגלופר בדבר הניטל בשבת.
<h2>דף נא.</h2>
וזה מקום אחר. ומה שסותמין התנור בשבת, רבינ' ר' יהודה היה קפיד בדבר, חד מפני טילטול של סתימה, וחד משום סתירת ביניין, אבל שמעתי מורי ר' אל[י]קים מנהגו של ר' הגדול ר' יצחק בר' יהוד', בתחילה היה גורף את (הכירי') הכיריים שלה [ואח"כ] היה סותם בלבד, או בגלופר בדבר הניטל בשבת.
<h2>דף נא:</h2>
ואם מותר לירחוץ ידיו בשלג בשבת, אסור הוא, ועיין במסכת שבת תימצא אין רוסקין לא את השלג ולא את הברד, עד כאן דברי ר' נתן.
<h2>דף נט:</h2>
וששאלתם יש מקום אחד שכל מלבושיהן כיורדי (הים) מלחמה, אין לאחד מהן פחות מג' אזורין, ואותן אזורין יש מהן של עור, עשירים נותנין בראש האיזור טסין של כסף ושל זהב, ועניים של נחשת ושל ברזל שבהן קושרין את הרצועה, ובראשה טסין של כסף, וקושרין בה במנעל תחת ה[א]רכובה, וכסות שלהן כסות של פרשים, מביאין רצועה ותופרין אותה כשהיא כפולה במקום הכנסת ראשו, והרצועה תלויה לצד אחד ועשירים תופרין רצועה של מעלה, מצפין אותה בכסף ובזהב, ויש שתופרין בה מרגליות. כגון אילו מהן (לשבת) [לצאת] בהן בשבת. כך ראינו, שכיון שכל מלבושיהן כך הוא תמיד, וכך מנהגן מותר לצאת בהן ברשות הרבים, ואע"פ שיש בהן טסין של זהב וכסף, וכן (במעיליהן) [במנעליהן] מותר, ואין בכך כלום, מפני שלנוי עושין אותן, שכיון שעשירים עושין של כסף ושל זהב ועניים של ברזל ושל נחושת, נעשו תכשיטים, שכל אחד ואחד עושה תכשיט לפי עושרו לא חמירי, כי הא דאמרן אמר רב יהודה אמ' רב (ששת שרי) [שמואל קאמרא שרי] ואיכ' דאמרי [דארוקתא], ואמר רב ספרא מידי דהוה אאבנט של מלכים, וכ"ש הלין ג' אזורין דודאי מלבוש אינון, וכן מנעליהן. קאמרא, חגורה אלא שהיא רחבה מאבנט, ומצפין אותה בכסף ובזהב. ארוקתא, מטלית שעושין מעשה אורג וקובעין עליה חתיכה של זהב ושל כסף.
<h2>דף סב.</h2>
וששאלתם טבעת שהיה עליה חותם, מותר לאיש לצאת בה לכתחילה בשבת לרשות הרבים אי לא, כך ראינו לאיש בטבעת שיש עליה חותם תכשיט היא לו, ומותר לצאת בה, וכן אשה בטבעת שאין עליה חותם תכשיט הוא, ומותרת לצאת בה, אלא ששניהם אסור בהם משום גזירה דרבנ', דתנן לא תצא אשה לא במחט הנקובה, ולא בטבעת שיש עליה חותם, אם יצאה חייבת עליה חטאת דברי ר' מאיר, וחכמים (אומ') אין חולקין עליו אלא (בכוחלת) [בכובלת] ובצלוחית של פליטון, ואמ' (לא) [עלה] אמר עולא וחילופא באיש, אלמ' קא סבר עולא מידי דחזי לאיש (ו)לא חזי לאשה, ומידי דחזי לאשה לא חזי לאיש, ומתיב ר' יוסף הרועים ומפרק לה, [תוב איתיביה אביי המוציא תפילין וכו'] (לה) ומפרק [לה] קאסבר ר' מאיר (אומר) לילה זמן תפילין, ומקשינן והא הוצאה כלאחר יד הוא, ומפרק ר' ירמייה באשה גזברית (איש) עסיקינ', ומקש' רבא ותריצת אשה ואוקמינא בגזברית, איש מאי איכא למימ', אלא אמ' רבא פעמי' שאדם נותן לאשתו טבעת שיש עליה חותם להוליכה (לקופסא ומניקתא בריה) [לקופסא ומניחתה בידה] עד שמגיעת (לקוספא) [לקופסא], ופעמים שהאשה נותנת לבעלה טבעת שאין עליה חותם, להוליכה אצל אומן, ומניחה בידיה עד שמגיע אצל אומן. שמעין מתרצתא דרבא, טבעת שיש עליה חותם לאיש לא יצא, שמא יתננה לאשתו, וטבעת שאין עליה חותם לאשה [לא תצא], גזירה שמא (יתננה) תתננה לבעלה. אם יצאו אין עליהן מלקות מדאורית', אלא מרדות מדרבנן משום גזירה דרבא, (וכל חצר) [ולחצר] מותר לצאת בה בשבת בין אשה כשאין עליה חותם, בין איש כשיש עליו חותם, אע"ג דאמ' [להלן ס"ד ע"ב] רב יהודה אמ"ר כל שאמרו חכמי' אסור לצאת בו ברשות הרבים אף בחצר אסור חוץ מכבול, וזו הלכה היא, דאמר מר רב יצחק גאון זצ"ל דהלין תרתין דרב יהודה אמר רב הלכה זו, והא דאמ' רב יהודה אמ' רב כל שאסרו חכמים מפני מראית העין אסור, הלכות אינון, והני מילי מאי דאסרו רבנ' איסורא לגמרי, אבל טבעת בין דאיש בין דאשה גזרי' משו' דרבא היא בעלמא, וכי (ת)גזור רבא ברשות הרבים ובכרמלית הוא דגזריי.
<h2>דף סה.</h2>
וכסות שתופרין בה רצועה, מותר לצאת בה לרשות הרבים לכתחילה, שכן שנינו פורפרת על האבן ועל האגוז ועל המטבע ובלבד שלא תפרוף לכתחילה, ומקשינן עלה ובלבד שלא תפרוף לכתחילה, הא אמרת רישא פורפרת, אמ' אביי סיפא אתאן למטבע, מטבע הוא העיקר [דיעבד] אין לכתחילה, לא, אבל הנך שארא פורפרת אפי' לכתחילה עליהן, השתא ומה פורפרת דמקטיר קטיר בעלמ' שרי לכתחילה. (ו)כסות ששאלתם שתופרין בה רצועות, וכל רצועותיהן ומרגליותיהן תופרין בהן, כל שכן שמותר לצאת בהן לכתחילה בשבת.
<h2>דף צה.</h2>
וששאלתם מהו לחלוב בשבת פרות מפני שמסתכנות, ואם [אין] יונקים עגלים מסתכנין, שבאו רבנן ואמרו מותר לחלוב במשנה בכלי, לא יפה אמרו, שבאו והורו לכם, שמותר לחלוב בשבת שלא כהלכה, ושלא כהוגן ושלא כשורה עשו, שהורו לכם דבר שלא עמדו על איסורו, מפני שהחולב בשבת חייב חטאת, במזיד לוקה.
<h2>דף ק:</h2>
מודיעיני לאחי, כשאנו הולכים בספינה בשבת ממגנצא לוורמישא, אנו מוציאין היין מן... [מוציאין אנו זיזין מן הספינה] להתיר [את] הכנסה והוצאה, וכן הורה לי ר' המאור הגדול... כשהלכתי בספינה, וגם ראיתי שחילק המוציא לכל אחד, ובירך נחמינו ורעינו זונינו בשבת עד רצה והחליצינו, ועיטר כוס של ברכה מכוס אחד. ואומ' בלילי שבתות אשקבו"ץ ורצה בנו. וכן אמ' רב יהודאי גאון, ששאלוהו שהיה יושב בספינה כשהיא מהלכת בשבת, מהו לטלטל כלי למלאותו, ומהו להשליך שירי כוסות ועצמות וקליפות. ואמר [יעשו דלי] שיש בו ד' על ד' טפחים וישליך לתוכו וימלא על ידי זה. ומהו [לשכור רשות מן הגויים לטלטל] בכל הספינה ואמ' לא צריך.
<h2>דף קיג:</h2>
בירושלמי פרק אילו קשרים [ה"ג] א"ר אבהו שבת לה' מה ה' שבת ממאמר אף אתה שבת ממאמר, מה טעם ממצוא חפצך ודבר דבר.
<h2>דף קיד:</h2>
וגומרין קדיש, ותוקעין זכר לתקיעת משה שתקע ביום הכיפורים כשירד מן ההר. וזכר לתקיעת יובל דכת' וביום הכיפורים תעבירו שופר בכל ארצכם, ואם היה נוהג יובל היו תוקעין קר"ק. שאין תרועה בלא תקיעה לפניה ולאחריה, ועכשיו שאין יובל נוהג ע"כ עושין תקיעה לחודה לזכר.
<h2>דף קיז:</h2>
שלוש סעודות. ומחייב אדם למיכל תלת זימנין בשבת.
<h2>דף קיח:</h2>
ולערב מושכין ברכו וברוך יי' המבורך וכו', לפי שפושעי ישראל שנחו כל השבת, ולערב כשמסיימין הציבור לעולם ועד חוזרין ל[י]סוריהן, לפיכך צריך למשוך בו, וכן מנהג.
תפילת ערבית. במוצאי שבת מאחרין אותה הרבה, כמה דאמרינ' [ברכות נ"ב ע"א] שאני עילוי יומא מאפוקי מאחרין ליה ולא ליהוי עלן כמשאוי. וזה נהגו לומ' ויהי נועם לקידושא דסידרא, ולומ' בנעימה ובאריכות. ד"א באפוקי שבתא טעם כדי שישתהו ישראל בהשלמת סידריהם, כדי להאריך מנוח לרשעים מלחזור לגיהנם, כדאמ' במוצאי שבת מלאך הממונה על הרוחות צועק חזרו לגיהנם, שכבר השלימו ישראל סידריהם, לכך ישראל מזכירים כסדר ויהי נועם, ומיכאן לויהי נועם במוצאי שבת.
<h2>דף קיט:</h2>
וכן כתו' בתורתך, ויכולו השמים וכולה, כי צריך לקדש בתפילה כשם שמקדש על הכוס. ואחרי כן חוזרין ואומרים אותו כל העולם ביחד משום ברוב עם הדרת מלך, אז שבחו של הקב"ה היא, כדאמרי' כל האומר ויכולו בערב שבת כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, הילכך מצוה לאומרו בקול רם ובנעימה.
ויהי נועם וסדר קדושה וגם ויתן לך תיקנו מפני ששבת מאחרין לצאת, שלא ישאר אדם יחידי בבית הכנסת, אלא יתפלל בעוד שהציבור אומ' כל אלה ויצא עמהן. ע"א, ומעשה ידינו של השבוע הבאה כוננה עלינו, לפיכך אומ' אותו בהכנסת השבוע. ועוד לפי שמשה רבינו אמרו על הקמת המשכן שהיה ביום ראשון לפיכך אומרים אותו בליל ראשון. ואין אומ' אותו כשחל יום טוב ליהיות באותו שבוע, מפני מעשה ידינו, כלומר ו' ימים של מעשה ידינו כוננה עלינו, וליכא ו' ימים. כשאין אומ' ויהי נועם וסדר קדושה, נמצאת אמירת ואתה קדוש תלויה בויהי נועם, שלפי שאומ' ויהי נועם הנאמ' בהקמת המשכן אומ' ואת' קדוש יושב ומשרה שכינתך עליהם כמו במשכן, ושומע תפילתם ותפילותיהם של ישראל, וכיון שהתחיל באתה קדוש גומר והולך סדר קדושה. סליק.
קדיש מה אמ' הנביא והתגדלתי והתקדישתי, אנו מבקשים שיקיים בעגלא, מהרה, כמו דלישרוף לעגל [סנהדרין נ"ב ע"א]. וגם ימליך מלכותו, כמו שאומ' הנביא [זכריה י"ד] והיה יי' למלך וגו'. בימינו ובחיינו ובחיי כל ישראל ובזמן קרוב. ואז יהיה שמו הגדו' מבור' לעולמי'. כי אהפוך אל עמים שפה אחד לקרוא כולם בשם יי' אחד והיה יי' למלך יקראו כל העולם בשמו. ויתגדל שמו שיברכוהו הכל, ויאמרו ברוך יי' לעולם. ואז יתברך וישתבח וכו', שכל העולם יברכוהו וישבחוהו, ויהא שמו הגדול ברוך למעלה מן הברכות והשירות והתושבחות והנחמות (ו)האמורות עכשיו בעולם, והנחמות, הם שאמ' הנביא כמו והיה יי' למלך. וכמו [עובדיה א'] והיתה ליי' המלוכה, כי ליי' המלוכה ומושל בגוים, עוד יותר מנחמות אילו שאמרו הנביאים יתגדל שמו ומלכותו. ואני הסופר שמעתי, תושבחתא ונחמתא, לפי שצריך תנחומין על הצער הזה שהוא מצטער לאחר ענייתן, כדאמ' בפ"ק דברכות [ג' ע"א] שמעתי בת קול מנהמת ואומרת אוי לי שחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתי את בניי לבין האומות, אמר אליהו לא שעה זו בלבד אומרת כך אלא שכשישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין יהא שמיה רבא מברך, הקב"ה מנענע בראשו ואומ' אשרי המלך שבניו מקלסין אותו בביתו כך, אוי לאב שהגלה את בניו ואוי להם לבנים שגרמו עונותיהם שגלו מעל שולחן אביהם. כך נפרש לי מש' רבי שלומ'. ומה שתיקנו בלשון ארמית, שמעתי, לפי שאין מלאכי השרת מכירי' בלשון ארמית [שבת י"ב ע"ב]. ואפי' יקטרגו בשאר התפילה, כאן אין מקטרגין, לפי שאין מכירין. ונרא' לי, לפי שאנשי כנסת הגדולה תיקנו סדר תפילות. ו[ב]בבל היו מדברין לשון ארמית, ותיקנו לאומרו בלשו' ארמי', כדי שיבינו האנשים והטף ועמי הארץ, ויענו שמ[י]ה רבא מברך, שכל העונה יהא שמיה רבא בכל כוחו מובטח הוא ב(י)ן העולם הבא. וגם שיצאו הכל ידי שבע ביום היללתיך, שהרי תיקנו שבע פעמי' ביום ג' שחרית וד' ערבית שבע ביום היללתיך. וגם לחזק לבם שיבינו שעתיד הקב"ה להתגדל ולמלוך עלינו ועל כל. וא"ת, למה לא תיקנו שאר התפילה בלשון ארמית כדי שיבינו הכל. משו' דאמ' לעיל [שם] אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמית לפי שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמית, ולא מחזיקין ידיו של השואל להכניס תפילתו לפני הקב"ה, וכל התפילה תחינות ובקשות לצרכיו. לפיכך לא תיקנוה בלשון ארמי', אבל קדיש אין בו אלא דברי שבח של הקב"ה ולא צרכינו, שעיקר עד דאמירן בעלמ' ואמ' אמן, ומה שאומרי' תתקבל צלותהון ויהא שלמ' רבא אפטירא (ותפיל') [דתפילה] הוא, שנפטר מן התפילה בכך, ואע"ג שהוא בקשת צרכינו אנו אומ' אותו בלשון ארמית, אגב עיקר קדיש שהוא בלשון ארמית, (דכיון) [דכאן] גומר, דעיקר צורכינו כבר בקשנו בלשון שמכירין בו.
<h2>דף קכב.</h2>
פעם אחת הידליקה אלמנ' אחת נר בערב שבת בתוך ביתה והלכה לבית הכנסת והניחה את ביתה סתום מפני הרוח שלא תכבה נרה, וכשחזרה מבית הכנסת מצאה נירות נופלות לארץ, וקפצה גויה אחת שכינה להדליק את הנר, כי יודעת דתי היהודי' ועיניינם, ולא הנחתה האלמנ' עד ששאלה למורי אם מותר ליהנות בכך ושלחה את בנה לר' לומ' אם מותר ואם לאו, (אמ' ר' יוסי לר' ישראל) [אמר לה אסור לישראל] להשתמש לאותו הנר, שבשביל ישר' נדלק, כדתנן נוכרי שהדליק את הנר משתמש לאורו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור, ובכך מנעה האלמנה בלא אור כל הלילה, וסעדה סמוך לפתח ביתה על עין הדרך.
וכלי חרש שקורין גלוטאכן, אסור' למלאותו, לפי שמטלטלין אותו מכאן לכאן העבדים בבית. וכן אסור פקק החלון שקורין אוקינצא, מקום שחלונותיהן ברשות הרבים, משו' האי טעמ' נמי, שעבדים מוציאין מבית לבית ומכניסין מחוצה לבית ברצון אדוניהם. ואסור לאדם להניח לשום אדם לעשות מלאכה בביתו אפי' על ידי גוי.
וכן היה מעשה במגנצא שבאתה ספינה בתוך התחום מבעוד יום בערב (שבא) [שבת] מקלוניא, והוליכוה למחר עד העיר, והיתירו להם לצאת בשבת, וגם כן רבי יהודה מפיו קדוש. מי שבא בספינה ושמע שיש חכם דפתח בפירקא, מותר לירד ולישמוע או לאו. אמרינ', כיון דלא אתי מבעוד יום ולא עבד עירוב מן ספינתו ליבשתא, אסור, או דילמ' כיון דלכבוד התורה שרי, ת"ש מי שבא בספינה ושמע שבא חכם אסור לצאת מן הספינה בשבת, שכך שנו חכמי' מעשה ברבן גמליאל שהיו באים בספינה ועשו כבש לירד בו וירדו זקנים, הני מילי שעשאוהו בין השמשות, אבל לאחר בין השמשות שכנסה מחוץ לתחום אין לו רשות לירד בו, והילכך אם בא אפילו משחשכ' ובתוך התחום קודם שיחשיך סמוך לשפת היים, ועירב באותה ספינה עם יבשתא על שפת היים, מותר לירד בו, ואם לא עשה כן אסור.
<h2>דף קכה:</h2>
וכלי חרש שקורין גלוטאכן, אסור' למלאותו, לפי שמטלטלין אותו מכאן לכאן העבדים בבית. וכן אסור פקק החלון שקורין אוקינצא, מקום שחלונותיהן ברשות הרבים, משו' האי טעמ' נמי, שעבדים מוציאין מבית לבית ומכניסין מחוצה לבית ברצון אדוניהם. ואסור לאדם להניח לשום אדם לעשות מלאכה בביתו אפי' על ידי גוי.
<h2>דף קל.</h2>
על יום (כך) המילה כך נוהגין. שמתפללין סליחות וידויי בזמנו, ואין אומרין והוא רחום ולא תחנון, ומנהג אבותינו תורה היא. ומצות מילה קיבלוה בשמחה כדכת' שש אנכי על אמרתיך, לפיכך אין אומ' והוא רחום ותחנון, מניחין במקצת להבי' סליחו' וידויי ואל ארך אפים. וש"צ אינו רשאי לטעום את הכוס, והמנהג תורה היא שאין לטועמו ביום תענית, ולא למיתביה לינוק[א] אך אתי למסרך, אלא לישוהיה עד לאורתא ולשתייה אימיה דרביא (כי) [דלא] בעיא למיתב בתעניתא. דאע"ג [ד]אמרינן [פסחים ק"ה ע"ב] המברך צריך [ש]יטעום, כי יטעום ליה אחרינ' שפיר דמי, מדמקשינ' [עירובין מ' ע"ב] ביום הכיפורים לימרו זמן על הכוס כבשאר ימים טובים וליתביה לינוקא, ומפרק' אתי למיסרך, טעמא דאתי למיסרך אבל היכא דליכא למיחש למסרך, כי יטעום אחרינ' שפיר דמי. וביום הכיפורים (אם) [אין] אמ' זמן על הכוס כבשאר ימים טובי', דצריך למישתיה משום קידוש היום, [ו]ליכא למימר לישהה עד לאורתא יום הכיפורי' הוא דלא איפשר.
<h2>דף קלה.</h2>
נולד שהוא מהול בשבת. ונולד מהול בשב', אין צריך להטיף ממנו דם ברית בח' שלו.
<h2>דף קלז:</h2>
ברכת מילה. אשר קידש [ידיד] מבטן, הוא יצחק, שכת' בו את ב(י)נך (ו)את יחידך אשר אהבת. וקידשו הקב"ה מבטן, אשר אמר לאברהם לימול עצמו קודם שנולד יצחק בקדושה. וחוק בשאירו שם, ומילה בבשרו שם. כדכת' וימל אברהם את יצחק בנו וגו'. חוק זו מילה, כדכת' ויעמידיה ליעקב לחוק. שארו, כמו שאר בשרו. וצאצאיו חתם, יצחק. באות ברית קודש, בסימן של מילה שקרויה קודש, כדכת' [ירמיה י"א] וברית קודש יעברו מעליך, ואמרינ' [מנחות נ"ג ע"ב] זו מילה שהעבירו מהן. וקרויה אות ברית כדכת' והייתן לאות ברית ביני וביניכם, והייתה בריתי בבשרכם וגו'. ו[ב]שכר המילה אל חי חילקינו וצורינו, כדכת' והקימותי את בריתי ביני וביניך וגו' עד (ליי') ליהיות לך לאלה'ים ולזרעך אחריך. וגם צוה את המילה, כדי להציל בחתימתה ידידות שאריתינו, [פי'] זרעינו משחת, כדכת' [זכריה ט'] (ו)גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור. כורת הברית, כדכת' (ו)אני הנה בריתי אתך. [ו]אעבור עליך, והוא שנ' ועברתי בארץ מצרים וגו'. ואראך מתבוססת בדמייך, הוא דם פסח ודם מילה שראה על הפתחים של ישראל, כדאמרינ' במדרש [פסיקתא זוטרתא שמות י"ב ו'] שלאחר ששחטו ישראל את פיסחיהן אמ' להן משה כל ערל לא יאכל בו, ומלו [את עצמן], והיינו דכת' [יהושע ה'] כי מולים היו כל העם היוצאים, ואומר לך בדמייך חיי, זהו ופסח יי' על הפתח, ומזכירו כאן, כלומר כמו שהן חיין בדמים כך יחייה מהול זה. זכר לעולם בריתו, היא המילה שהיא לעולם על ישראל. והמילה היא דבר שצוה לאלף דור, בשעת מתן תורה כדכת' וביום השמיני ימול בשר עורלתו, שעשרים וששה דורות משנברא העולם ועד משה, ותתקע"ד דורות שאיבד הקב"ה עד שלא נברא העולם, הרי אלף. ואותו דבר הוא אותו שכרת את אברהם, (ו)אני הנה בריתי איתך, היא המילה. ושבועתו ליצחק, ברית ושבועה אחד הם, וכת' ואת בריתי אקים את יצחק, והוא וימל אברהם את יצחק בנו. והעמיד המילה ליעקב לחוק שנולד מהול, כדכת' ליעקב איש תם, ואמרינן כל מי שכתוב בו תם נולד מהול. ולישראל ברית עולם, כדכתיב והייתה בריתי בבשרכם לברית עולם, ונאמ' וימל אברהם וגו', (מוסגי מפרש) [מוסף לפרש] ושבועתו ליצחק. הודו ליי' כי טוב, וזהו בשורה טובה היא שנולד בו זכר נכנס למילה, והציבור עונין כי לעולם חסדו. סליק.
ברכת מילה. ברוך אימ"ה אשר קידשנו במצותיו וציונו על המילה. כמו המול ילידי ביתו, וכתי' ונמלתם את בשר ערלתכם, וכת' לדורותיכם, י"ב תיבות כנגד י"ב תיבות בפסוק ואתה את בריתי תשמור וכן י"ב ברית כת' במילה... ואין מלין אלא י"ב שבטים. והאב מברך ב"א יי' אלהי' מ"ה אקבו"ץ להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, שהכניסו לבריתו. ט"ו תיבות בברכה זו והקריאה הרי י"ו, כנגד והקימותי את בריתי וגו' והחזן מברך בפ"ה. בר' אתה יי' אלהי' מ"ה אשר קידש ידיד מבטן, שקידש יצחק שנקרא ידיד קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק. מבטן טרם נוצר בבטן הודיע וקידשו, דכת' את בריתי אקים את יצחק אשר תלד לך שרה למועד, הרי מבטן הוקדש לשמו, חוק בשארו שם, המילה נקראת חוק, דכת' ויעמידיה ליעקב לחוק, המילה בשארו שם, למה יצחק ראש לנימולים לח'. לפי שנאמר וערל לב וערל בשר לא יקרב אל שולחני לשרת. כהן שמתו אחיו מחמת מילה או משוך בעורלה, והאיך אדם הקריב קורבנות, לכך נברא מהול. וא"ת הלא בני נח מקריבים, שכן מצינו באיוב [מ"ב] וג' ריעיו ז' פרים וז' אילים כנגד ז' ז' זכר ונקבה הכתובים בפר' נח. אבל אדם הראשון נברא ממקום המזבח והקריב על הר המוריה ככהן גדול. ושנה קודם שנולד יצחק ציוהו על המילה, לפי שיצחק עולה עלוי לפני הקב"ה לצוותו ולהעלו' על גבי אותו המזבח, לכך ציוהו על המילה קודם, שלא יוולד מן אברהם בעודינו ערל. שהעורלה מאוסה, מפני שעתיד להעלותו על גבי המזבח ולכך ציוהו קודם שתתעבר ממנו. ונח נולד מהול דכתי' ביה תמים, זהו כי ניחמתי כי עשיתים ונח מצא חן בעיני יי', שנולד מהול. וכשראה למך זה אמר זה נולד מהול דכתי' (כאדם) [זה] ינחמינו ממעשינו. ושם בנו נולד מהול דכת' ביה מלך שלם, לכך הקריב שם תחתיו על המזבח שהקריב אדם, ומניין שהיקריב קובנות שנ' והוא כהן לאל עליון. ולא מצינו שהקריב אלא כשיצאו מן התיבה, שנ' וירח יי' את ריח הניחוח ולכך אמ' וישכון באה(ו)לי שם, ברוך יי' אלה'י שם לשכון שמו (שמו) שם. ויעקב נולד מהול דכת' ביה איש תם, אמ' יעקב שם קטן באחיו ושימש, לפי שנולד מהול, ובירכו וישכון באהולי, לכך אקנה הבכור' לשמש בכהונה, ואל ישמש עשו שמשוך עורלה וערל אסור בעבודה, ורבקה אמרה אדם הראשון נולד מהול וניתברך, אתה נול[ד]תה מהול לבוש י' בגדים [של] אדם וקבל הברכה, ולפי שיצחק היה קרבן, וכת' ומיום השמיני והלאה ירצה לכך מבן שמונת ימים נימול, זהו חוק בשארו שם וצאצאיו חותם באות ברית קודש, צאצאיו בניו ובני בניו חתם בברית, שכתו' והיתה לאות ברית, זהו אות קודש שסביב העטרה כך גדולה הבשר מעוטר כמו י' גדולה, וי' מהתחלת השם, ולמה חתם המילה באותו מקום באבר לחשוב מורא שמים שלא יחטא באבר, שהרי י' בבשר העטרה. לכך י' באיש ה' באשה, שהיא כנגד העולם שנברא בה', כך האשה מעמדת העולם בפיריה וריביה. ועוד ה' עומדת כמו ד' ונקודה למטה, לומר ד' אברים יש לה באותו מקום יותר מן האיש, והנקודה שיש בה שאין נוגע, כנגד הוולד שיוצא דרך דלתי האשה, שכת' ויפתח את רחמה הרי ה' בין איש לאשה, לכך מגיד לאדם מה שיחו שיחה יתירה שדיב' עם אשתו. ועוד למה ציוה למול לאברהם, לפי שהיה ראוי להיות בשמים כמלאכי השרת ולמעלה אין תאוה להם, לכך כת' בהן וסעדו לבכם (ו)אחר וכו', אמ' הקב"ה לאברהם מול אותך ואז תהיה כמלאך, שהרי מעולם לא ראה על אשה. ויצר הרע נקרא ע'ר'ל', בגימ' יצר, הפוך ע'ר'ל' ל'ר'ע'. ומלתם את עורלת לבבכם, ויצר הרע של תאוה תולה בלב ובערו היו בעינים, לכך נא' לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, אחרי [עיניכים ואחרי] לבבכם מבעי ליה, שהרי על ידי שהעינים ר[ו]אות הלב מתאוה. אלא לפי שיצר הרע בפתח הלב שנ' לפתח חטאת רובץ כחיטה, ועל ידי הלב הגוף חוטא, שהוא בגוף כמלך העובר לפני העם, כך הלב אם טוב אם רע מנהיג ומושך אחר עצתו כל [ה]גוף, והלב אומ' לעינים לראות האשה הן יפה. והלב בין י' אצבעות והמילה בין י' אצבעות, העטרה כמו הלב, ושניהם נקראו ערילים שזה תלוי בזה, להיות לך לאלה'ים במילה תלוי. לכך אומ' עשו הואיל והוא כופר בעליון ולמה זה לי זה אלי ואנויהו. ולמה לי מילה. ולמה זה לי, ו'ל'מ'ה' אותיות מ'ה'ו'ל', ולכך משוך בעורלה, לפי שהעורלה נקראת חרפה, וכת' כי חרפה היא לנו. נקראת המילה אות ברית קודש. על כן בשכר זה אל חי חלקינו צורינו. למה אמ' אל חי, אלא לפי שכל הדבקים בו חיים, וכת' ואתם הדביקים ביי' אלה'יכ' חיים כולכם היום, שנדבקים לכסא נושאות עם כסא כאבן השואבת את הקש, לפי שיעקב הנולד מהול חקוק בכסא, מושך מוהלים צדיקים אליו, כדכת' [ש"א כ"ב] והייתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים עם יי' אלה'יך, וחיים לעולם. לכך נולד יעקב מהול, וחי שלא נא' וימת, וכת' תמים תהייה עם יי' אלה'יך, כשתתהלך לפניו תמים במילה תהיה עם יי', לכך בתחילת אילו תיבות מילה, וסופן יי', מ'י' י'עלה' ל'נו' ה'שמימה' מילה. חלקינו. חלקי יי' אמרה נפשי [איכה ג'], וכת' כי חלק יי' עמו יעקב חבל נחלתו. צורינו, חוזק שלנו. ציוה להציל ידידות שארנו משחת, בשכר מילה ציוה להציל אהבת נפשינו מבאר שחת גיהנם, לכך אילו תיבו' מילה שם' בעמקי' שאול' קרואיה' [משלי ט'], מילה. [גליון. עיניו כיונים' על' אפיקי' מים' [שה"ש ה'] סופי תיבו' מ'ל'י'ם' כשמלים את הנער עיניו של הק' צופות ומביטות לשם. רוחצות בחלב, רוחצין אותו במים ומניקין אותו את החלב, יושבות על מ'ל'א'ת' מל את ה'נ'ע'ר']. וכתי' [זכריה ט'] גם את בדם בריתך ושלחתי אסיריך מבור. לכך התחילה תורה בב'ר'א'שי'ת' אותיות ב'ר'י'ת' א'ש', כי כל הנימול ניצול מאש גיהנם ומלהט היום הבא. וכת' [משלי ל"א] לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבוש שנים, משלג גיהנם, כמ' מלכים בה תשלג בצלמון, וכת' ביחזקאל [ל"ב] המה את ערילים ישכבו ואת יורדי בור, ערילים ולא נימולים. [גליון. מ'אשר י'ושיט ל'ו ה'מלך [אסתר ד'], ראשי תיבו' מ'י'ל'ה', לעתיד לבוא ישב אברהם ולא יניח לירד בגיהנם את מי שנימול. ע"א והשקות בכלי זהב [שם א'], סופי תיבות ב'י'ת' שהיו שותים מכלי' של בית המקדש, ע"כ. ברוך אלה'ים אלה'י ישראל עושה מ'י'ל'ה'. למה אומרין על המילה, היה לו לומ' למילה, על גימ' ק' אברהם הוליד כשהיה בן ק'. המילה גימ' צ', שרה היתה בת תשעים בשעת לידתה]. לבוש שנים אין כת' כאן אלא שנים, קרי ביה שנים, כלומ' מילה ופריעה להציל מאש ושלג. ועוד כת' לבוש שנים, על שם [ישעיה א'] אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, אם יאדימו לא תירא לביתה משלג, לפי שהיא ציננה את עצמה, שהדם מחמם את הגוף, כי כשמקיז דם, הגוף מתקרר, גם הנידה מצטנינת, שנ' ממקור מים, ממקור דמיה, כלומ' קור' כמו מים קרים [משלי כ"ה]. וכת' גם [את] בדם בריתיך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו. ומי שנימול יקום לתחיית המתים שנ' [יחזקאל ט"ז] בדמייך חיי בדמייך. גם את בדם בריתיך, כלומ' אפי' לא הייתה בך אלא זו תנצל מגיהנם, גם את, למה לשון נקבה לפי שהוא קטן וחלש. גם (אם) [את] (ת) בא"ת ב"ש, י'ר'א'ת' ביראת שמים ובדם מילה, גם א'ת' בדם בריתך, דם, זה [דם] מיל' הילד, ג'ם', לרבות אבי הילד, א'ת', לרבות את אמו, ב'ר'י'ת', בעלי הברית הרי היל"ד וא"ב וא"ם ואי"ש ואש"ה שהם בעלי הברית, ה' ניצולים בעבור(ם) דם מילה, לכך בפר' מילה ה' מילות בשעת מעשה וימל את בשר, א.גבהמולו נמולו, ב.גנימול, ג.גבהמולו, ד.גוימל, ה.גלכך הוסיף הקב"ה על שמו של אברהם ה'. ואם יאמרו בני ישמעאל אף אנו נימולים וניצול מדינה של גיהנם, (ו)ישראל ישיבו להם, הרי כבר כת' ואת בריתי אקים את יצחק שנימול לח', ועשו משך עורלתו ולא ניקרא זרע של אבות, וישראל נקראו זרעם, שנ' רק באבותיך חשק יי' לאהבה אותם ויבחר בזרעם אחריהם בכם. ומילה אחר ז'ר'ע' משנקלט הזרע עד שנימול ז'ר'ע' יעבדנו יסופר ליי', אשה יולדת לרע"ג או לרע"ב או לרע"א, פעמים נקלט הזרע לג' ימים או לב' ימים או ליום, ופעמים שמקשה לא פחות מהריון ימים, תלד כנגד ה'ר'י'ו'ן' תיבו' מן ויבן אלהי' את הצלע, עד בנים, כלומר, בעצב תלדי בנים. לפי שאדם נברא כנגד העולם, ונקרא עולם קטן, כי כל שיש באדם יש בעולם כאשר כתבתי בנשמת כל חי. והעולם נברא בהריון תיבות במזמור עוטה אור כשלמה, ותוצא הארץ, בעולם. ובאדם נעשה אדם בצלמנו, נתייעץ בתורה לעשות אדם. בצלמנו כדמותינו, בצלם מלאכים ובתבניתם [ובדמותם], צלם הוא פרצוף פנים דמות הוא דימיון המעשים, מה למעלה עוסקים בתורה אף אדם עוסק בתורה, ומה למעלה משבחים את הקב"ה אף [ה]אדם משבח, שנ' [ישעיה מ"ג] עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו, לכך כת' הן האדם היה כאחד ממנו, לדעת בתורה, ניתייעץ לברוא אדם בדמותם. לכך סמך אל והוא יושב פתח האוהל כחום היום, לומר שמילה מצלת משחת. [גליון. לעובדה ולשומרה ויקרא את שמם אדם ביום הבראם, שנולד מ'ה'ו'ל']. למען בריתו אשר שם בבשרינו, לפי שצריך לומ' מעין חתימה סמוך לחתימה, אומ' למען בריתו אשר שם בבשרינו בא"י כורת הברית, ביום ההוא כרת יי' את אברם ברית לאמור לישראל ברית עולם, בברכה זו (מ"א) [מ'] תיבות כנגד מ' לקליטת הזרע, ומ' ליצירת הוולד. וכן מן ויאמר אלקי' אל אברהם ואתה את בריתי תישמור, עד והיה לאות ברית ביני וביניכם ל"ד תיבות, אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים, ז' תיבות, הרי מ"א תיבות.
אלה'ינו ואלה'י אבותינו קיים את הילד הזה לאביו ולאמו שיחיה ויקרא שמו בישראל פלוני בר פלוני, ולמה אין קוראין שם לנער כי אם ביום המילה, לפי שלא נקרא אברהם אלא אברהם כי אם בשעת מילתו, וכת' ויקרא את שמם אדם ביום הבראם, מה לי אם ביום הבראם קראם. אלא קודם שנבראת חווה לא היה אדם שלם, וכשנבראת חווה קראו אדם. ועוד א'ד'ם' ת'(ו')ר'ה' וכשנצטוה ז' מצות הרי תרי"ב, ונוצר מהול הרי תרי"ג. ולכך נאמ' ביום הבראם, ה'ב'ר'א'ם' אותיות אברהם, שנברא מהול כאברהם שמל. לכך נקרא אדם כמו אדמה, כלומר אדמה לאברהם והכניסם לגן עדן כאברהם זקן ושבע מטוב שבגן עדן, להודיע שהמולין ולומדי תורה ושומרי תורה יכנ(י)סו לגן עדן כמו אדם מהול. וקורא שם כאברהם שנקרא כן בשעת מילתו, כן קורין לילד שם בשעה שנימול, ולמה בכוס של יין, לפי שכתוב באדם ויברך אותם בכוס. [גליון. סיני גי' עליך, לפי [ש]שפלה משאר הרים זכתה שתנתן תורה עליה]. ישמח האב ביוצא מחלציו, נאמ' באברהם מחלציך יצאו, לפי שהזרע יוצא ממנו, ובשרה כת' ממנה יהיו ולא יצאו, שאין הזרע יוצא לחוץ אך נכנס בה, לכך אמ' לאב ביוצא מחלציו, ותגל האם בפרי בטנה, בפרי שגדל בביטנה, נאמ' ישמח [אביך] ותגל יולדתך, גבי אב נאמ' שמחה שמראה שמחתו לכל, וגבי אם גילה שבלב גילתה. נא' [יחזקאל ט"ז] ואעבור עלייך ואראך, במצרים, דכת' ופסחתי עליכם ואראך מתבוססת בדמיך, מתגוללת בדם, כמו [ירמיה י"ב] בוססו את נחלתי, לשון דריכה. ובגלל שהיו מלין בניהם (לעשות) [ועושין] פסחיהן. ואומר לך בדמיך חיי שלא תמותי, בדמיך חיי תתרפאי, כמו [יהושע ה'] וישבו תחתם במחנה עד חיותם. ג' בדמיך בפסוק, כנגד דם פסח שהיו עוסקין ודם מילה ודם עקידה, דכת' וראיתי את הדם. ועוד בדמי"ך חי"י בדמי"ך חי"י גימ' יצחק, בדמייך חיי בדמייך חיי כנגד יהודה וישראל, לכך ב' פעמים לאב המון גוים כי אב המון גוים, המון יש להם בן ז'ו'ג', בא"ב ה'ה' בן ה"ה בן ב"ג ב"ג, ה'ה' מ'מ' ו'ו' נ'ו'ן', למה יש להם זוג שהן מעידין על איברים, המו"ן אברים באדם מצד אחד והמו"ן איברים מצד אחד, ה"ה מ"ם ו"ו נו"ן בגימ' יצחק, המו"ן גוי"ם שנה היה משנולד אברהם שכתו' והיה תמים עד שנולד יעקב שכת' בו איש תם. נאמר זכר לעולם בריתו כך פסוק בתילים, אבל בדיברי הימים [א' ט"ז] כת' זכרו לעולם בריתו, לפי שאמר משה כי אל שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו לאלף דור, הוא זכר ואתם תזכרו. ועוד מתחילת ברייתו של עולם ראה את הארץ הנה תוהו הרשעים, בכל הארץ משפטיו דור המבול עוברין להבראות, ולמה אברא העולם, אמ' אברא העולם בעבור התורה, שנ' [ירמיה ל"ג] אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי, ובעבור תלמידי חכמים. זכר לעולם בריתו דבר צוה סופן מורה, זכר משה מורה תורה לישראל שכת' בראשית רבא, וכת' וירא ראשית לו, ובזכות אברהם למען אשר יצוה את בנ' ואת ביתו אחריו ושמרו דרך יי' לעשות צדקה ומשפט. זכר לעולם בריתו דבר צוה וכל העולם לא נברא אלא בעבור התורה והמילה. לפיכך זכר לעולם בריתו דבר צוה לאלף דור לאברהם אבינו, מלמד שתתק"ף דורות היה בורא קודם העולם, זהו שאמרו רבותינ' בבראש' רבא [ג' ט'] היה בורא עולמות ומחריבן, ונשאר כ' דורות מאדם עד אברהם שצפה הקב"ה את שם ונח ומתושלח ועבר, אבל מן תתק"ף אין אחד טוב, לכך העבירם, באילו כ' דורות אלפים שנה, הרי לתתק"ף דור צ"ח אלף, אלף דור למ"ט אחד, אחד אחוז מן החמישים, לכך נקרא אדם הראשון איש תרומות, לכך שכן בתוך ישראל אחד מ"ט יובלות מבריית העולם, וספירת העומר מ"ט, ואחר אלפים ומ"ט שנה נימול יצחק לח' ימים, ואותיות שבסוף הפרשה בגי' אלפים ומ"ט, זהו זכר לעולם בריתו מה שחתם במעשה בראשית. [ויהי"ו חי"י שר"ה למיל"ה, ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו שים נא ידך תחת יריכי, לפי שהמילה היתה חביבה עליו לכך אמר לו שים נא ידך תחת יריכי, ע"כ]. חביבה מילה שבתיבה ראשונה רמז בראשי"ת ברית א"ש, לומר בעבור ברית המילה ואש דת חוקת שמים וארץ עומדים, זהו זכר לעולם בריתו. וברא העולם בזכות מילה. דבר צוה לאלף דור לאברהם, אשר כרת את אברהם, ביום ההוא כרת יי' את אברם ברית, ושבועתו ליצחק, והקימותי את השבועה אשר נשבעתי, ויעמידיה (ליעקב השבועה השב) השבועה ליעקב לחק, מגיד דבריו ליעקב חקיו. כי ביצחק יצא ממנו חק, שנאמר [ל]חק לישראל ברית עולם לי"ב שבטים, דכתיב [חבקוק ג'] שבועות מטות אומר סלה. לעולם מקדים יעקב לישראל, כה תא(ו)מר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל, אבל כשיש שינוי, הוא טעם, כמו כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב. כי נבלה עשה בישראל בבני יעקב. למה נקרא ישראל בבית אל, כי שם י"ב אבנים מראשותיו, אמ' יתאמנו יהיו כולם ישרים, זהו בית אל. מצאנו שם ידבר עמנו שרית עם אלה'ים, וזה מחלל שררותי, נבלה בישראל, כמו לזנות בית אביה. וכן כי חק לישראל הוא למטה, ומשפט לאלה'י יעקב למעלה, כעיניין שנ' כי אקח מועד אני משרים אשפוט. את אברהם, לרבות לשרה ולזרעה. ושבועתו ליצחק, ובתילים לישחק, כי היו בארץ עד שבא נבוכדנצר וסיבב ירושלים א'ב'ר'ה'ם' י'ש'ח'ק י'ע'ק'ב' שנה. ויעמיד' ליעקב לחק שמלים, ולישראל ברית עולם. ונאמר וימל אברם את יצחק בנו, את יצחק בתורה, עד כאן.
<h2>דף קלט:</h2>
ישראל שמבקש לעשות הערמה עם שותפו, שיש לו שוורים לחרישה לחנות מקח וממכר, ומוכרו לו בערב [שבת] וחוזר ולוקח ממנו לאחר השבת. זו מנהג פושעים וחטאים שבישראל, ואסו' לעשות כן מפני שני דברים, ואין צריך לומ' שאם [לא] לקח ישראל דמי' במכירה זו שלקח לא כלום הוא, דמכירה בדברים בעלמא היא [ומה] שנתן לו אינו שווה כלום כנגד השורים והחנות, ואין כאן שום ממכר בעולם, וברשות ישראל (אומ') [עומד] ואסור לו לעשות כן, אפי' לוקח ממנו דמים, ומכר לו מכירה, והעידו עליו עידים שמכר לו שוורים אילו וחנות זה, (כאן) [כיון] שמתנה על מנת להחזירם לו לאחר השבת אסור [ולא רק] (עושה עימה) [מפני שעושה ערמה], אלא מפני שמשתכר בשבת לעשו' מלאכה בשבת בכוונה איסור, אלא (מפני מה] אפי' מוכר לו מכירה בעדים, ואינו מתנה עמו על מנת שיחזירם לו אחר השבת, וקונה אותם גוי קיניין גמור, כיון שיצאת שבת וחוזר ישר' [לחנותו] כמנהגו הוכר הדבר, ויודעין הכל שמתנה עמו. להתערם במצות [ולגנוב] דעת שמים ודעת הבריות, ויש כאן בדבר איסור [שבת] וחילול הש' בפני גוים וישרא', אפי' הערמה בדרבנן, אפי' בדבר שבות א(י)סור לעשות לכתחילה, וכ"ש הכא בדבר מלאכה, שכך אמרו חכמי' [שבת קל"ט ע"ב] אמור (ל)רבנן לרב אסי ואמרי לה האי מדרבנן ורב בריה דרב הונא שמיה, ואמרי לה רב הונא בריה דרב הילון שמיה, וקאמ' להו דרב אשי הערמה מדרבנן היא וצורבא מדרבנן לכתחילה לא עביד, מעשה הוה בההוא צורבא מדרבנ' דמיעבד מברא, דשבות בעלמא היא, אע"פ צורבא רבנן לא עביד לכתחילה, כאן שיש חרישה, שהיא אב מלאכה, ופתיחת חנותו בשבת, ולא כ"ש שהוא אסור מכל צד, ויש בו חילול השם.
<h2>דף קנ:</h2>
הבדלה. על הבדלה של מוצאי שבת באתה חונן (השנייה), [הקשית] שהוא ברכה לבטלה. והשבתיך (איזו לבטיל) [אין זו לבטלה], לפי שבאתה חונן אין פותח בברכה בהבדלה ולא חותם, אלא שמזכיר אותה באמצע הברכה. והנך צריך לחזור ולשאל, וה[א] לא הצריכו לברך שעשה ניסים בקידוש, מפני שאומרו בהגדה, לפיכך שמזכיר בברכת גאל ישראל למי שעשה, שמע מינה הזכרה נמי כברכה דמי, ולא ליבדל הבדלה הכא (והא) והכא וליסגי בחד מינה. ועתה (השיביני) [אשיבך] גם על זאת א(י)ני זכור (כ)שהשבתיך [ד]אין זה ברכה לבטלה, ואע"פ ואם נים ואם תיר ולא תיר השבתיך, יקירי כמו יפה השיבותיך, ומה שדימיתה לשעשה ניסים אינו [דומה] זו הבדלה כלל לאתה חונן, (ואינו) [שאינו] פותח בה ולא מסיים, אבל שעש' ניסים בברכת גאל ישראל שייך הוא מעשה ניסים בגאולה, דגאולה הוויא על ידי ניסים, והוי עיניינא חדא. אבל עכשיו על פי התלמוד, והלא דכותיה הם בעצמם הקשו כמו שהיקשת, בפרק אין עומדין [ברכות ל"ג ע"א] וכיון דנפיק ליה כחדא איפשר ליה דהויא ליה אידך ברכה שאינה צריכה, אלא אימא הכי אם הבדיל בזה או (או) בזה. והאי תנא סבר כוותך שיבדיל או זה או זה, ויניחו לך ברכות על ראשך. וכך ינוחו ברכות על כולנו, שאנו סבורין כדרב' בר' יהוד' וכר' דאמ' שמו' וכרבא אמ' רב יוסף ב"ר בינימין ב"ר יפת וכר' אסי וכר' נחמן בר' יצחק דאמרי כולהו (והבדיל) [המבדיל] מברך על הכוס. וכן במסכת שבת [ק"נ ע"ב] אין מחשיכין על התחום, דאסירין לעשות מלאכה אע"ג דמבדיל בתפילה, כדמסי' במערבא אמרי הכי המבדיל בין קודש ועבדינ' צריכין, אמ' רב אסי כד הוינא בי רב כהנא אמרינ' המבדיל ואפכינן סיליתי. ופרשו ראש ישיבות וחידוש הוא לי ועכשיו מצאתיו בזכותך, אפכינן סיליתי מביא נסרים של קורות ושל עצים (ד)שאינן ראוין למלאכה וכששוקעת חמה למוצאי שבת אע"פ שלא נתפלל ולא הבדיל לא בתפילה ולא על הכוס, (או) [אי] עומד אדם ואומ' ברוך השם המבדיל בין קודש לחול, אפי' אותן סיליתי שאינן ראוין לצורך [שבת] מותר להפוך (להפוך) בהם. ומהו סיליתי שאור של קורות, כמו ששנינו [ביצה ל"א ע"ב] אין מביאין עיצים מן השאור. הנה מצאנו לדברי הכל שצריך להבדיל על הכוס במוצאי שבת כתיקון אנשי כנסת הגדולה ותלמידיהם, שבתחילה קבעוה להם בתפילה, כשנכנסו לארץ אז היו דחוקים עדיין (באו שבין) [שבאו בני] אדם מספר לאחר (נתישבו) [שהתישבו] והעשירו וקבעו' על הכוס עיקר ולא בתפילה, חזרו והענו ב[י]מי (זונים) [יונים] לאחר שנכנסו גוים (לאחר) להיכל, (אחר שקבעוה) [חזרו וקבעוה] בתפילה. ואז אמרו חכמים המבדיל בתפילה צריך להבדיל על הכוס, ואפי' מתוך דוחק ואם (אי) איפשר לו, הואיל וכך נתגל[ג]ל הדבר, ולאחר שנקבע כבר על הכוס כשהעשירו, לפיכך יהיה להם קביעותם על הכוס. ואין בו משום ברכה לבטלה, דהיכא דאמרינ' משו' ברכה לבטלה, כגון דבריך על הפת או על הפרי במקום אחד כשהו' יושב בדלא אמליך בינתיים, אבל כגון זה דקבעו ראשוני' בשביל גילגול שנ[ת]גלגל הדבר עליהם, ולא רצו לבטל קבעו אחד בשביל זכר פסילותיו, ומשום גם מזה אל תנח ידיך ובשתי מקומות בבית הכנסת ובביתו לא מחזי כברכה לבטלה, דהכי אשכחן נמי בקידושא דבי שמשי דלא חשיב כי האי גוונא ברכה לבטלה, [ברכות ל"ג ע"ב] כדאמרי' ליה רבינא לרב אשי הילכת' מאי, אמ' ליה כקידושא מאי כקידושא אע"ג דמקדש בצלותא מקדש אכסא, אף אבדלתא נמי וכו'. ועוד איכ' למימ', כדאשכחן גבי ערבי פסחים [ק"א ע"א] מקום שנהגו פלוגתא דרב ושמו' אותן בני אדם וכו', עד אלא לרב למה לי דמקדש בביתיה כדי להוציא בניו ובני (בניו) [ביתו] הכא נמי [ב]הבדלה בחונן הדעת עיקרי. והרי ט' באב שחל ליהיות באחד בשבת שאין הבדלה על הכוס במוצאי שבת, ועושין סתם מלאכות הנתונות כל אותו היום של ט' באב מפני שסומכין על הבדלה שהבדילו בחונן הדעת. ועוד כל מוצאי שבת האיך מדליקין את הנר ומוציאין מרשות לרשות, אילמלא הבדלה שבחונן הדעת, הואיל ואמ' מר אסור לעשות מלאכה קודם שיבדיל, ואע"פ בא הוא בוודאי. ורבותינו בירושלמי בפרק אין עומדין [ה"ב] ר' עקיב' בר' אידי בשם רבי יצחק היה אומרה בתפילה והיה אומ' על הכוס בשביל לזכות את התינוקות, מילתא אמרה שעיקרא התפילה. הנה עתה שבח לבוראינו השוינו טעם הבדלה [ל]טעם קידושא. וצריך אתה לטעמים הללו, מניין שאסור לעשות מלאכה קודם שיבדיל, דכת' בין [ה]קודש ובין החול וכת' בתריה להורות, לרוב הוראות למעשה דהיינו מלאכה. ועוד מה טעם ראו לומר הבדלה בחונן הדעת משאר ברכות, כדכת' להבדיל וכת' בתריה להורות, הוא דיעה והשכל, כמו דאמ' [ישעיה כ"ח] את מי יורה דעה. ועוד בירושלמי [ברכות פ"ד ה"ד] הוא הטעם, ר' אומ' ותמיה אני האיך בטלו חונן הדעת בשבת, אם אין דעת תפילה מאיין, אם דיעה אין הבדלה מניין, וכמו שאסור לעשות מלאכ' עד שיבדיל כך אסור לאדם לשאל צרכיו עד שיבדיל, כדיברי ר' אליעזר בן אנטיגנס בשם ר' אליעזר בירושלמ' [שם פ"ה ה"ב] לכך קבעוה בראש בחונן הדעת בראש כל צרכים שאילתיך. ושאלתי גם מן הרב ר' שלומה מן וורמשא והשיב דעתו לדעת רבותינו שבכאן.
<h2>דף קנג.</h2>
אם ישראל נתן מעות לגוי לקנות לו שוורים ויחרוש בשבת, כיון שנתן לו לקנות [לו] שוורים, עשאו שליח, ומשקנה, הרי השוורים ברשות ישראל עומדין, אפי' לא באו ברשותו, קיניין כספו הם ועובר בהן בלא תעשה מלאכה, ואם עדיין לא משכן, הרי כבר אמרו חכמים [ב"מ מ"ז ע"ב] דבר תורה מעות קונה, משיכה גזירה בעלמא היא, דבעינן משיכה, מה טעם אמרו משיכה קונה גזירה שמא יאמר נשרפו חיטין בעלייה ואסור (למועם בדין) [לעשות כן], וכן הלכה.
